משפט אחד מאהוד מנור שנשאר איתי

זיכרון אישי ממפגש בגיל 21 עם הפזמונאי אהוד מנור

היום, 12 באפריל,
יום השנה ה-21 לפטירתו של אהוד מנור.

ויש לי ממנו זיכרון אחד, קטן-גדול,
שנשאר איתי מאז.

בשנת 1987 יצא ספר השירים שלי,
"בָּצָל מְהַלֵּךְ", בהוצאת כתר.

הייתי בן 21.
משורר צעיר, בתחילת הדרך.

הספר קיבל לא מעט תשומת לב –
כתבות, תגובות, מילים טובות, כגון:
"שיריו של וילסון הם הדבר המרענן ביותר שקרה לשירה הישראלית בשנים האחרונות."
– משה זינגר, עיתון העיר

"הלשון הרעננה, המדוברת, שאיננה "סלנג" ואיננה "תקנית," שיש בה מזה ומזה ומעבר לשני אלה, שיש בה גם צירופי לשון ומשחקי לשון של הכותב, היא חנו המרכזי של הספר."
– יאירה גינוסר, עיתון 77

ואז התקיים ערב שירה בגלריה עקד במרכז תל אביב.
ערב שבו בתוכנית הוזמנו להופיע
אהוד מנור,
חנן יובל
ואני.

אני – בן 21 עם ספר ביכורים,
והם – שני ענקים.

בתחילת הערב אהוד מנור אמר לקהל משהו שלא שכחתי מאז:

שזו הפעם הראשונה שהוא פוגש אותי,
אבל שהוא קרא את הספר שלי –
ומאוד אוהב אותו.

זהו.

משפט אחד.
אבל כזה שנשאר.

כי זה לא היה רק מה שהוא אמר,
אלא איך.

הייתה בו לבביות,
נדיבות,
יכולת אמיתית לראות אדם אחר בתחילת הדרך שלו –
ולתת לו מקום.

לא להקטין,
לא להתנשא,
פשוט לפרגן.

היום אני גר בפרדס חנה,
כך שיוצא לי לא מעט לעבור בבנימינה,
המקום שממנו הוא בא.

ובכל פעם שאני עובר שם,
בכיכרות הקרויות על שמות שיריו,
אני נזכר גם ברגע ההוא.

לא רק ביוצר הגדול,
אלא באדם.

אהוד מנור,
תודה.

הפירגון הפשוט הזה,
לילד בן 21 עם ספר ראשון –
נשאר איתי עד היום.

בתמונה: צילום מתוך אחת הכתבות שיצאו על הספר "בָּצָל מְהַלֵּךְ", 1987.
צילום: אסף פוקר

12 באפריל, 2026