לפני שנים הכרתי אישה. שבוע אחרי שהתחלנו לצאת, הזמנתי אותה איתי לערב מעגל שירה. מי שמכיר – יודע. כולם יושבים במעגל, נגנים מנגנים, שרים יחד, שירה מקודשת, מילים של הודיה, רוגע, חיבור.
הגענו, התיישבנו, והמובילים – זוג בלבן, שניהם עם שיער ארוך מתולתל, הוא עם זקן, התחילו לשיר. אחרי השיר השני אני מרגיש שהיא לא בנוחות. משהו לא יושב לה טוב. הסתכלתי עליה ואמרתי בשקט – "רוצה שנלך?" והיא הנהנה. קמנו ויצאנו.
שבועיים אחר כך היא מגלה לי: "אם לא היית מציע לעזוב באותו רגע – הייתי נפרדת ממך."
חלפו כמה חודשים, ואני מוזמן ללמד בפסטיבל של שלושה ימים – פסטיבל של מדיטציה, מודעות, רוח. אני מזמין אותה לבוא. היא מסכימה, אבל אומרת מראש: "אני אניח שם כמה דברים, אבל רוב הזמן אני אהיה עם חברים, במועדונים ובברים שאני מכירה באזור. זה פחות העולם שלי."
בערב השני בפסטיבל – מעגל שירה גדול. אלף איש יושבים סביב עשרה מוזיקאים, כולם שוב בלבן, מנגנים ושרים. אני פונה אליה ואומר: "עוד מעט מתחיל המעגל. את בטח רוצה לזוז, לא?" והיא עונה: "דווקא אשאר."
אנחנו מתיישבים. השירה מתחילה. ואז מגיע שיר של שי בן צור:
"הנה אני כולי שלך, עשה בי כרצונך
באתי רק, אני נכנע, לבי נתון לחסדך…"
ופתאום – היא נעמדת. ידיים מונפות לשמיים, רוקדת, שרה, דמעות בעיניים.
"גם אם הכול יישלל ממני, בתוכי קולך אשמע
מן הכאב הוא ירימני, ימלא אותי באהבה…"
אני לא מאמין. זאת אותה אישה, שברחה ממעגל השירה הראשון – עכשיו שרה, רוקדת ונפתחת אליו כאילו תמיד היה בתוכה.
וחודש אחרי זה – אני רואה פרסום של המועדון שניהלה. היא מזמינה את אותו זוג מתולתלים בלבן, מהמופע הראשון ההוא, להנחות אצלה מעגל שירה. ומאז – זה הפך למסורת חודשית.
אז כן…
לפעמים הלב יודע, גם כשבהתחלה הוא מתנגד.
לפעמים, שינוי אמיתי – מתחיל דווקא ברגע שבו אנחנו קמים והולכים… כדי שנוכל לחזור אחרת לגמרי.
