מנסיעה על אופנוע בניו יורק אל שבוע בכי בהודו
יש נסיעות שלא שוכחים.
בשנת 2001 בניו יורק, חבר שלי ערן ביקש שאבוא אתו לאיזה סידור.
הוא הציע לקחת אותי על האופנוע שלו.
אני לא אוהב שמרכיבים אותי.
נהגתי על אופנועים – בארץ, בהודו, בתאילנד – אבל לשבת מאחור, בלי שליטה, זה סיפור אחר.
ערן אמר: זו הדרך הכי מהירה.
עלינו על ה-FDR Drive
כמו נתיבי איילון, רק צפוף יותר, מהיר יותר, מתפתל יותר, אגרסיבי יותר.
יש הרבה נתיבים,
אבל כולם צרים.
אין באמת מקום –
הכביש נדחס בין גורדי השחקים לבין הנהר העצום.
אז למרות ריבוי הנתיבים,
זה מרגיש צפוף מאוד.
התנועה זורמת מהר,
אבל אין מרווח, אין לאן לברוח.
אנחנו נוסעים אפטאון,
והנהר זורם דאונטאון.
ואנחנו ביניהם,
נדחסים קדימה עם הזרם,
על אופנוע שמתגמד מול כל זה.
אין לאן לחמוק.
אין שליטה.
רק ללכת עם זה – או להתנגד.
אני יושב מאחור, הגוף מתכווץ, וכל האינסטינקטים שלי צועקים להתנגד.
ואז אני קולט –
אם אני מתנגד לתנועה של האופנוע,
אם הוא פונה שמאלה ואני נוטה ימינה –
אנחנו מתרסקים.
אין לי ברירה אלא לסמוך.
להתמסר.
לתת לגוף ללכת עם התנועה, גם כשזה מפחיד.
עברנו את זה בשלום.
שבועיים אחר כך אני בהודו, בסדנה שנקראת Mystic Rose.
שלושה שבועות:
שבוע ראשון – בכל יום שלוש שעות רצופות של צחוק. צוחקים בלי הפסקה, אפילו כשהולכים לשירותים.
שבוע שני – בכל יום שלוש שעות רצופות של בכי.
שבוע שלישי – בכל יום שלוש שעות של מדיטציה בשתיקה.
בבוקר הראשון של שבוע הבכי אני נכנס לאינטרנט קפה, פותח מייל –
ומגלה שאותו ערן, שהרכיב אותי על האופנוע שלו בניו יורק כמה שבועות קודם לכן, נהרג בתאונת אופנוע.
מכה.
ואז עולה בי מחשבה מוזרה:
וואו. עכשיו יהיה לי על מה לבכות שבוע שלם.
בדיעבד אני מבין שהמחשבה הזאת עלתה מתוך מצב התודעה שהייתי בו אחרי שבוע שלם של שלוש שעות צחוק בכל יום.
אני נכנס לסדנה.
ניתן האות להתחיל.
אני מתפרק בבכי.
בכי עמוק, חזק, כזה שמרעיד את הגוף.
אחרי חמש דקות – זה נפסק.
נגמר.
ואני נשאר שם, מופתע.
זהו?
רבע שעה אחר כך אחד המנחים משמיע את השיר Hello של ליונל ריצ'י
ואני שוב נשבר ובוכה.
ושם זה נפתח.
לאורך כל השבוע השיר הזה המשיך להתנגן בראשי,
וכל פעם מחדש הבכי הגיע.
לא על ערן.
או לא רק.
כמה שנים קודם לכן, דרך ערן הכרתי את מי שהפכה להיות בת הזוג שלי.
שנה לפני הסדנה כבר נפרדנו.
יכול להיות שהשיר פתח דווקא את האבל על האהבה שנגמרה.
אז עדיין לא הבנתי שערן חלק מהסיפור הזה.
לא רק בגלל מותו,
אלא גם בגלל החיים.
היום אני מבין שלא הייתה לי אז דרך לדעת על מה בדיוק אני בוכה.
וכמו על האופנוע –
גם כאן,
אם הייתי מתנגד למה שבא,
אם הייתי מתעקש להחליט על מה "נכון" לבכות –
הייתי מתהפך.
אבל ברגע שהפסקתי לנסות לנהל את הבכי,
ונתתי לו לקחת אותי לאן שהוא מבקש –
משהו נפתח.
בתמונה: הודו, שנת 2000, מרכיב סאדו הודי על הווספה שלי שם.
עוד לא ידעתי לאן הנסיעה הזאת תיקח אותי.
יולי 2026
