עגלות הקפה מתרבות, המאפים מצטלמים נהדר – ואני עדיין מחכה לעגלה שתציע משהו אחר.
כבר תקופה ארוכה שהאינסטגרם שלי מלא בפרסומים של עגלות קפה. נדמה שבכל שבוע נפתחת עוד אחת.
ואז אני נכנס לראות מה יש בה.
קרואסון. דניש. בורקס. עוד מאפה. משהו עם שוקולד. משהו עם גבינה.
בצק, בצק, בצק, בצק.
וכל עגלת קפה חדשה מוצגת כאילו הגיע לעולם משהו שעוד לא ראינו. אבל ברוב המקרים התחושה שלי היא של עוד מאותו הדבר. אותו קמח, רק מקופל קצת אחרת.
מתוק או מלוח – בסוף שוב קמח, קמח, קמח.
ואין לי צליאק ואין לי רגישות לגלוטן. גם אני נהנה מדי פעם ממאפה טוב. אני לא מציע להוציא את המאפים מחיינו או מעגלות הקפה. פשוט קצת משעמם אותי שהם הפכו כמעט לאוכל היחיד שאפשר לדמיין ליד קפה.
וגם הגוף שלי מספר לי משהו אחר.
כשהייתי שבועיים וחצי ביפן, אני זוכר כמה טוב הרגשתי. הייתי שבע, אבל קליל. עם אנרגיה, בלי הכבדות שאני מרגיש לא פעם אחרי אוכל שמבוסס בעיקר על קמח לבן. קמח לבן מתפרק במהירות יחסית לגלוקוז, ולכן יכול לתת עלייה מהירה באנרגיה ואחריה ירידה. אצלי לפחות, אני מרגיש היטב את ההבדל.
ומה שכל כך אהבתי ביפן היה הגיוון. לא רק במסעדות – גם בעגלות ובדוכני האוכל. בכל פעם יכולת לפגוש משהו אחר לגמרי. אורז, דגים, ירקות, מרקים, ביצים, אצות, טופו, מגוון עצום של מוחמצים, וחומרי גלם שעברו התססה, כבישה, גלגול והכנה בכל מיני דרכים שלא הכרתי. הייתה שם המון יצירתיות – גם בטעמים, גם במרקמים וגם באופן שבו האוכל נראה. לא הייתה התחושה שכל עגלת אוכל היא עוד וריאציה על אותה עגלה שפגשת קודם.
אני יודע, אנחנו מדינה של חיטה ולא של אורז. וכנראה יש ביקוש לכל המאפים האלה, אחרת לא היו נפתחות כל כך הרבה עגלות שמציעות אותם. אבל אני תוהה אם התרגלנו כל כך לכך שקפה של בוקר חייב להגיע עם מאפה, שאנחנו כבר כמעט לא מדמיינים מה עוד יכול להיות שם.
אפשר לצלם קרואסון בזווית הנכונה, עם אור רך, להניח לידו כוס קפה ולהפוך אותו לדוגמנית-על. זה עדיין קרואסון.
אז אני מרים פה כפפה:
מי שיפתח עגלת קפה שתעז לצאת מעולם הבצקים – שתציע לצד הקפה אוכל מגוון, מעניין וטעים, שלא חייב להתחיל ולהיגמר בקמח – אני מבטיח לבוא.
ואם זה יהיה טוב, אני גם מבטיח לכתוב עליה.
מחכה לעגלת הקפה שתגרום לי לעצור באינסטגרם לא בגלל שהרוגלך שלה פוטוגני יותר, אלא כי סוף סוף יש שם משהו אחר.
בתמונה: חלק מתוך המבחר בארוחת הבוקר במלון שבו שהינו בטוקיו. את אותו גיוון של חומרי גלם, טעמים ודרכי הכנה פגשנו גם בדוכנים ובעגלות האוכל ברחבי יפן. אוכל של בוקר ממש לא חייב להיות רק קפה וכריך או מאפה.
