על הילדות, הגוף, והזיכרונות שמתעוררים דווקא ברגעי קצה
המלחמה לא יצרה את השבר. היא רק הפעילה אותו.
לא כל טראומה מתחילה בשדה הקרב.
צפיתי לאחרונה בסרט התיעודי בגלים ובקרבות בנטפליקס.
הוא עוקב אחרי לוחמים אמריקאים שעוברים תהליך ריפוי עם איבוגאין — חומר פסיכואקטיבי טבעי שמופק מצמח אפריקאי, ומשמש (במקומות שבהם זה חוקי) לטיפול עמוק בטראומה ובהתמכרויות, דרך מסע פנימי אינטנסיבי.
יש שם רגע אחד שנשאר איתי.
אחד הלוחמים מספר על זיכרון שעלה לו במהלך המסע.
כשהיה ילד, אבא שלו נתן לו משימה לכסח דשא — שטח גדול.
באמצע העבודה, המכסחת פגעה באבן, התקלקלה, משהו נשבר.
האבא הגיע, ראה את זה, הרים את מכסחת הדשא גבוה באוויר — וניפץ אותה בזעם.
זה לא היה סיפור על דשא.
וזה לא היה באמת על מכסחת.
המסר שחזר שוב ושוב בסרט היה ברור:
המלחמה הפעילה משהו — אבל השורשים היו הרבה לפני.
בילדות.
בגוף.
במערכת העצבים של ילד שלמד איך נראה כעס, איך נראה איום, ואיך נראה חוסר אונים כשמבוגר מאבד שליטה.
הקטע הזה פגש אותי במקום אישי.
כשהייתי ילד אהבתי להרכיב דגמי מטוסים.
קיטים כאלה — חלקים קטנים, דבק, הוראות.
יום אחד ישבתי עם אבא שלי להרכיב מטוס קרב מורכב במיוחד.
הוא הסתבך.
החלקים לא הסתדרו, ההוראות לא היו ברורות, ורף העצבים שלו הלך ועלה.
ואז — בקללה אחת — הוא ניפץ את המטוס על הקיר.
אני זוכר את הרגע הזה חזק.
אני זוכר גם מה עשיתי אחר כך.
כשהוא הלך, אספתי את השברים.
והדבקתי.
לא לפי ההוראות.
לא בצורה מושלמת.
אבל הצלחתי ליצור מזה מטוס.
רק היום אני מבין כמה זה היה סימבולי.
ילד שמנסה לאסוף חלקים.
להחזיק משהו שלם.
לשרוד התפרקות של מבוגר משמעותי.
היום, כשאני מוביל סמינרים לצוותי לוחמים במסגרת כפר מעבר,
אני רואה שוב ושוב את אותו דפוס:
אירועי לחימה קשים מפעילים משהו —
אבל הם כמעט אף פעם לא ההתחלה.
הם טריגר.
הריפוי העמוק מתחיל כשיש מקום לפגוש את הילד שבתוכנו,
ולשאול בעדינות:
מה קרה שם, הרבה לפני?
לא כדי לנתח.
רק כדי להקשיב.
מה אתם מזהים אצלכם כחוט שמתחיל הרבה לפני האירועים הגדולים?
ובמיוחד מסקרן אותי לשמוע מלוחמים ולוחמות:
איפה אתם מזהים היום שהתגובה החזקה לא באמת התחילה במלחמה?
בתמונה: אני, עם מטוס ביד. עוד לא ידעתי אז כמה חלקים אצטרך לאסוף בהמשך.
זה לא הסיפור היחיד שכתבתי על אבא שלי,
ובטקסט אחר אני פוגש אותו ממקום שונה לגמרי.
ינואר 2026




