איך הוסמכתי להיות מורה לצ'י קונג – בלי קורס

על שנים של תרגול יוגה, תסכול שפתח דלת, והדרך הישנה שבה מורה מכיר בתלמיד

זו תמונה מהמבחן שלא ידעתי שאני עומד לעבור.

תרגלתי יוגה שנים רבות –
מעל לעשרים שנה –
ובסגנונות שונים – אשטנגה, האטה, ג'יווהמוקטי, איינגר, קונדליני, ויני –
היוגה פתחה לי עולמות.

היא עשתה שינויים מאוד טובים בגוף שלי (וגם פציעות),
ומעבר לגוף –
הייתה בשבילי גם סוג של כרטיס כניסה לעולם הרוח.

אבל בשלב מסוים,
דווקא אחרי כל השנים האלה –
משהו התחיל להשתנות.

בשנה האחרונה של התרגול,
מצאתי את עצמי מתחיל לחוות תסכול בשיעורים.

מצד אחד – הגוף כבר היה חזק וגמיש,
והביצועים שלי היו טובים.
מצד שני –
לא נהניתי.

ולא הבנתי למה.

באותן שנים התחלתי במקביל ללכת לשיעורי גאגא.

גאגא זו שפת תנועה שפיתח אוהד נהרין,
הכוריאוגרף של להקת בת שבע.

זו שפה שנוצרה מתוך עבודה עם רקדנים,
אבל עם השנים נפתחו שיעורים גם לקהל הרחב –
לאנשים שהם לא רקדנים.

ברוב המקרים מי שמלמדים את השיעורים האלה הם רקדנים מלהקת בת שבע,
ולפעמים גם אוהד נהרין עצמו.

ושם כבר פגשתי משהו אחר.
משהו יותר חי, יותר חוקר, פחות "מבצע".

המפגש עם צ'י קונג

ובתוך כל התסכול הזה מהיוגה,
שמעתי מחבר על אדם בשם ארז מאיר דישבק,
שמלמד צ'י קונג.

הלכתי לשיעור.

ושם –
משהו התחבר.

לא ידעתי אז להסביר את זה במילים,
אבל הגוף ידע.

והיה שם עוד משהו.

מכל השנים שלי ביוגה –
מעולם לא הייתה בי קריאה ללמד יוגה.

אהבתי לתרגל,
להעמיק,
להתפתח.

אבל לא הרגשתי צורך להעביר את זה הלאה.

ובצ'י קונג –
כבר מהשיעורים הראשונים –
זה הופיע.

רצון חזק לשתף.
להעביר הלאה.
לפתוח את זה לעוד אנשים.

כאילו משהו בי אומר:
זה לא רק בשבילך.

התחלתי פעם בשבוע.
אחרי שלושה שבועות הרגשתי שזה לא מספיק – עברתי לפעמיים בשבוע.
תוך זמן קצר – שלוש פעמים,
ואז ארבע,
ואז חמש פעמים בשבוע.

ובמשך שנה שלמה
הלכתי לשיעורים של שעה וחצי,
חמש פעמים בשבוע, בהתמדה.

ושם נפל לי האסימון.
הבשילו המילים שיכלו לתאר את מה שהגוף כבר ידע.

היוגה הרגישה לי מאוד לינארית –
תנועה על קו.

ובצ'י קונג פגשתי משהו אחר –
מעגליות.

תנועה שלא רק מתקדמת,
אלא גם חוזרת, מתפתחת, מסתובבת.

משהו יותר קרוב לזרימה,
יותר קרוב לריקוד,
ויותר קרוב לחיים.

ביקשתי מארז רשות להביא מהצ'י קונג לתוך
הריטריטים לאורח חיים בריא שהנחיתי באותן שנים.

הוא נתן את ברכתו,
וכך נפתחה לי האפשרות להתחיל להדריך אנשים בתנועה הזו.

לא ידעתי שזה מבחן

ואז הגיע רגע שלא תכננתי.

ארז ערך כנס – יום שלם של צ'י קונג,
עבור תלמידיו מכל הארץ.

חזרנו על תכנים, למדנו חדשים, העמקנו.

ובשלב מסוים במהלך היום,
הוא קרא לי אליו, מול כולם.

והתחיל לבחון אותי.

תעשה את זה.
עכשיו את זה.
עוד תנועה.
עוד דיוק.

לא ידעתי שזה עומד לקרות.

ובסיום –
הוא העניק לי תעודת מדריך צ'י קונג.

זו הייתה הפתעה מאוד מרגשת.

אבל מעבר להתרגשות –
היה שם משהו עמוק יותר.

זו לא הייתה הסמכה דרך קורס.
לא מסלול מובנה של שנה.

זה היה משהו מהסוג הישן,
מהמסורות העתיקות.

מורה שרואה תלמיד לאורך זמן –
רואה את ההתמדה,
רואה את הדרך,
רואה את ההבנה שנבנית בגוף.

וברגע מסוים –
מכיר בו כמורה.

היום הרבה אנשים הולכים לקורסים,
ומקבלים תעודה אחרי שנה.

וזה לא בהכרח דבר רע.

אבל מה שלמדתי על הגוף שלי ועל תנועה –
לא הגיע מקורס.

הוא הגיע מהתמדה.
מחזרתיות.
מזה שהגוף לומד בקצב שלו.

מתרגול שנכנס פנימה.

ובשבילי –
זה הבסיס.

מאז אני מלמד.

חמישה שיעורים שבועיים במקומות שונים בארץ,
וסדנאות בארגונים וחברות.

ועם השנים הרגשתי צורך להעמיק ולהיחשף לעוד גישות.
כי יש הרבה מאוד זרמים ושיטות בתוך עולם הצ'י קונג.

הלכתי ולמדתי גם בקורס שנתי להכשרת מורים,
אצל אוג'ס ולדמן.

לא כי הייתה חסרה לי "תעודה",
אלא כי היה בי רצון להמשיך ללמוד.
להיחשף לזוויות נוספות.
להעמיק את הדרך.

כי מבחינתי –
מורה שלא ממשיך ללמוד,
נשאר במקום.

והדבר הזה –
הוא תנועה.

היוגה נתנה לי המון,
ועד היום אני מעריך בה דברים עמוקים.

מדי פעם גם יוצא לי לחזור ולתרגל.

אבל היום,
הבית שלי נמצא במקום אחר.

ובמקביל – אני ממשיך ללמוד.

כי אם יש משהו אחד שהדבר הזה לימד אותי,
זה שתנועה אמיתית לא נעצרת.

בתמונה: ארז (עם הגב אליכם) בוחן אותי במהלך כנס צ'י קונג בפגודה בשדות ים