הרופא, האנטיביוטיקה ומעיל העור שלא היה מעור

במשך חודשים חזרתי שוב ושוב לרופא עם דלקת ריאות. בסוף חבר אחד הסתכל עליי והבין משהו שהרופא פספס.

בתחילת שנות ה-90, כשהייתי בחור צעיר בן 24 ורק עברתי לניו יורק, הייתי מבקר קבוע אצל הרופא. כל כמה שבועות הייתי מגיע אליו, והאבחנה הייתה קבועה: דלקת ריאות.

הוא כמעט לא היה מסתכל עליי. תוך כדי שדיבר איתי הראש שלו היה בתוך מסך המחשב. הוא היה נותן לי מרשם לאנטיביוטיקה, הייתי מרגיש שיפור לתקופה קצרה, ואז דלקת הריאות הייתה עושה קאמבק. עוד ביקור אצל הרופא, עוד מרשם לאנטיביוטיקה. שוב ושוב ושוב.

עד שיום אחד חבר אמריקאי העיר לי שאני פשוט לא לבוש מספיק חם לחורף הניו יורקי.

אז נפל לי האסימון. בתור ישראלי, חשבתי שלהתלבש חם זה טישירט, מעליו סווטשירט ומעליו מעיל עור. זה היה בדיוק המעיל שלבשתי בתל אביב רגע לפני שעברתי לניו יורק, והייתי בטוח שהוא נחשב ללבוש חם. בניו יורק גיליתי שגם "מעיל העור" שלי בכלל היה סינתטי.

רק אז הבנתי שזה לא בדיוק לבוש שמתאים לטמפרטורות המינוס האכזריות של ניו יורק.

קניתי גטקס, מעיל מסיבי, כובע חורפי, כפפות, צעיף ומחממי אוזניים.

וכך נפרדתי מדלקת הריאות לתמיד.

אולי בזכות זה, כמטפל, אני יודע היום שמספר הסיפור חשוב הרבה יותר מהסיפור עצמו. לא רק מה האדם מספר – אלא מי יושב מולי, איך הוא אומר את הדברים, מה הגוף שלו מספר, איזה הקשר חייו נותן לכל מה שנאמר – ולפעמים גם איך הוא מתלבש.

לפעמים אני חושב מה היה קורה לו אותו רופא היה רק מרים לרגע את הראש מהמחשב. אולי הוא פשוט היה אומר לי: "בחורצ'יק, למה אתה לא לבוש?" ובמקום לשלוח אותי לבית המרקחת, שולח אותי לחנות בגדים.

בתמונה: בן 24, רגע לפני שעזבתי את תל אביב לניו יורק, עם "מעיל העור" שהייתי בטוח שנחשב ללבוש חם. בניו יורק גיליתי שהוא בכלל סינתטי. גם מבחינת המראה עוד חיכו לי שם כמה גלגולים.

ספטמבר 2026