על אבל, מודעות, ובריחה מהכאב — בעבודה עם לוחמים ובחיים עצמם
„טוב ללכת אל בית האבל מאשר אל בית המשתה”
(קהלת)
המשפט הזה עשוי להישמע כמו אמירה כבדה, אולי אפילו מדכאת.
אבל בעיניי, שלמה המלך לא דיבר על עצב —
הוא דיבר על מודעות.
בית המשתה הוא מקום של הקלה, של שכחה רגעית, של בריחה.
בית האבל הוא מקום שבו אי־אפשר לברוח.
מקום שבו פוגשים את הסופיות, את השבריריות, את מה שכואב באמת.
ושם, הוא אומר, החי ייתן אל לבו.
“טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה,
בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם – וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ.”
בשבוע שעבר התפרסמה כתבה שעסקה במקרים של בגידות בקרב מילואימניקים שחזרו משירות ארוך ואינטנסיבי.
אני מזכיר אותה לא כי זה לב העניין —
וגם כי תמיד יש לי עין ביקורתית כלפי כתבות כאלה: כותרות, סקופים והכללות.
אבל היא כן נוגעת במשהו מוכר:
מה קורה כשכאב גדול לא מקבל מקום.
הרבה פעמים, כשאין בית לאבל —
אנחנו מוצאים את עצמנו בבית המשתה.
זה יכול להיות אלכוהול.
זה יכול להיות סמים.
זה יכול להיות ריגוש, מיניות לא מווסתת, עבודה בלי הפסקה —
או פשוט להיעלם לתוך מסכים.
לא מתוך רוע, ולא מתוך קלות דעת —
אלא מתוך קושי לשהות במה שחי בפנים.
בעבודה שלנו עם לוחמים, במסגרת סמינרי כפר מעבר למעבר מיטיב
משדה הקרב חזרה אל שדות החיים,
אנחנו פוגשים את זה שוב ושוב.
ולכן אחד התרגילים המרכזיים שאנחנו עושים נקרא „ברוך הבא”.
התרגיל פשוט:
יושבים בזוג.
אחד מדבר — על מחשבות, תחושות בגוף, רגשות.
בלי לסדר, בלי לייפות, בלי לדעת לאן זה הולך.
והפרטנר רק מהדהד —
ולכל דבר שעולה אומר: ברוך הבא.
גם למה שנעים.
גם למה שמביך.
גם לכעס.
גם לעצב.
גם למה שהיינו מעדיפים לא להרגיש.
זה לא תרגיל של פתרונות.
זה תרגיל של נוכחות.
מעין בית אבל חי —
מקום שבו מותר פשוט להיות עם מה שיש, בלי לברוח.
לפני חמש שנים כתבתי שיר בשם „לִמְּדוּ לְהִתְאַבֵּל”.
הוא נכתב עוד לפני מאורעות השביעי באוקטובר.
רק בדיעבד הבנתי עד כמה הוא נוגע בדיוק בזה.
כי אם לא נלמד להתאבל —
נמצא את עצמנו רק אומרים „אֲבָל”.
אותה מילה.
שלוש אותיות.
משמעות אחרת לגמרי.
אולי האתגר הגדול של התקופה הזו —
לא רק ללוחמים, אלא לכולנו —
הוא לשים לב מתי אנחנו בורחים אל בית המשתה,
ולהעז, לרגע אחד, להיכנס אל בית האבל.
לא כדי לשקוע —
אלא כדי לחיות באמת.
התמונה צולמה במקום שבו עבדנו על תכנים של כפר מעבר עם צוות ההנחיה.
מאחוריי עץ כפוף לגמרי.
לא זקוף, לא “חזק” במובן הרגיל —
ובכל זאת יוצר קשת יפה.
יש בו משהו שמזכיר לי אבל:
כפיפה, הסכמה, ויופי שלא נעלם גם כשמשהו התעקם.
ינואר 2026
