בית חולים בעת מלחמה

ימים של תמיכה נפשית ראשונית בבית החולים ברזילי באשקלון תחת אש

מתקפת 7 באוקטובר 2023.
זה היום השלישי שבו אני מתנדב כפסיכותרפיסט, מעניק תמיכה נפשית ראשונית לפצועים, למאושפזים ולבני משפחותיהם בבית החולים ברזילי באשקלון – עיר מטווחת.

קבלת הפנים שלי שלשום, כחלק מתהליך הקליטה לצוות, הייתה ריצה למיגונית. עמדנו שם כשמעלינו חלפו טילים, ופיצוצים נשמעו קרוב מדי. בית החולים כבר חווה פגיעות ישירות.

למי שאינו מכיר – מיגונית נראית כמו תחנת אוטובוס, אך עשויה בטון עבה. כשמה כן היא. גבעת התחמושת מעל פני הקרקע.

צוות בית החולים ותושבי אשקלון כבר רגילים לחיות כך.
אצלי, המטחים הארוכים ותדירותם הגבוהה הקפיצו את הדופק. הגוף עוד לא הסתגל.

מרבית פעילות בית החולים הועברה לשתי קומות מתחת לאדמה. שם אנו עובדים. שם אנו מוגנים. לפחות כך אנחנו מספרים לעצמנו.

בעתות שלום בית חולים הוא עולם סגור – חולים, רופאים, אחיות, מטפלי גוף ונפש, סניטרים, בני משפחה.
בעת מלחמה העולם הזה נפרץ. מצטרפים צבא, משטרה, המוני מתנדבים ותקשורת. חיילים וקצינים במסדרונות. מסוקי פינוי בשמיים. אמבולנסים צבאיים. צוותי טלוויזיה זרים ומקומיים עומדים בחוץ עם מצלמות ומיקרופונים שלופים, דרוכים לקראת האמבולנס הבא, המטח הבא.

אלו ימים ללא פרנסה. איני מלמד ואיני פוגש מטופלים בתשלום.
יש בי חלק שמאמין שהכול יסתדר. ויש בי חלק מודאג – אני אב משפחה.
בינתיים אני נותן לשניהם להתווכח ביניהם וממשיך להגיע לכאן.

מאחל שנדע שלום אמת.
שלום שמגיע עמוק יותר מהשקט שבין אזעקה לאזעקה.

אוקטובר 2023

אפילוג

לא ידעתי אז ששלושת הימים הללו יהיו תחילתו של פרק חדש בעבודתי.

כמה ימים לאחר מכן הוזמנתי ללוות שורדי נובה ביער הסודי בקפריסין.
בהמשך עבדתי שם עם הורים שכולים.
ומשם התפתחה העבודה עם לוחמים במיזמים שונים, ובהם כפר מעבר.

בדיעבד, ברזילי היה נקודת ההתחלה.