מסע אישי מתוך עולם הפרסום של ניו יורק אל השאלה מה זה באמת לחיות חיים שמרגישים נכונים מבפנים
ב-1993, שבועיים אחרי שסיימתי את לימודי מנהל העסקים והפסיכולוגיה הקלינית בניו יורק, הצלחתי להשיג ראיון עבודה במשרד פרסום.
שלחתי קורות חיים, אבל לא הסתפקתי בזה.
צירפתי גם צילומים של כתבות עליי מהעיתונות – בעקבות ספר שירה שלי, בצל מהלך, שיצא בהוצאת כתר שש שנים קודם לכן.
רציתי לעשות רושם.
עברתי ראיון ראשוני, ואז ביקשו ממני להיכנס לפגישה עם יורי, הבעלים של המשרד.
נכנסתי, התיישבתי מולו.
הוא הסתכל עליי, ואז על התמונות ששלחתי, ושוב עליי.
ואמר:
"זה לא נראה אתה."
והוא צדק.
כשהתפרסמו הכתבות – עוד היה לי שיער.
כשישבתי מולו – כבר הייתי עם ראש מגולח לגמרי.
הרגשתי קצת מובך.
ואז שמתי לב לערימה גדולה של עיתונים על השולחן שלו – מכל העולם.
רוסית, פולנית, צרפתית, גרמנית, פרסית ועוד – משרד בינלאומי.
ובראש הערימה – עיתון אחד מוכר.
ידיעות אחרונות.
על השער – כתבה על ישראלים בניו יורק שרוכבים על רולר בליידס.
ובתמונה – אני.
עם ראש מגולח.
זה הרגיש כמו צירוף מקרים מדויק מדי.
אמרתי לו:
"אני אולי לא נראה כמו בתמונות שהבאתי לך,
אבל אתה יכול לבדוק בעיתון הזה."
הוא ניגש, הסתכל – והופתע.
זה, כנראה, נתן לי כמה נקודות טובות.
והתקבלתי לעבודה.
זו הייתה עבודה טובה – לפחות על הנייר.
משרד גדול, לקוחות בינלאומיים, משכורת שאפשרה לי לשלם את המשכנתא על הדירה שלי בעיר.
אבל עם השנים התחיל להופיע אצלי סדק קטן.
הרגשתי שהעולם הזה של פרסום – למכור עוד ועוד דברים, להגדיל צריכה, לשכנע אנשים שהם צריכים משהו שלא באמת צריכים – כבר פחות מתיישב עם הערכים החדשים שהתחילו להיווצר אצלי.
יותר אקולוגיה.
יותר משמעות.
יותר רצון לעשות משהו טוב בעולם.
וככל שהשנים עברו, התחילה להופיע אצלי תחושה מוזרה –
הכיסים שלי מתמלאים, והנשמה שלי מתרוקנת.
אבל זו הייתה העבודה שלי.
והמשכנתא לא משלמת את עצמה.
גם הדרך לעבודה הייתה קצת אחרת.
מהדירה שלי באיסט וילג' הייתי מגיע למשרד בשדרה החמישית על רולר בליידס.
בחורף – עם החליפה.
ובקיץ – עם מכנסיים קצרים וגופייה.
הייתי מחליק לתוך הבניין, לתוך המעלית,
יוצא מהמעלית על הרולר בליידס,
מחליק במסדרון ונכנס ככה ישר למשרד.
מזיע.
מתיישב על הכיסא, מוריד את הרולר בליידס,
עובר על אימיילים מתחת למזגן.
תוך עשר דקות, רבע שעה – מתייבש,
ולובש את החליפה שחיכתה לי שם.
בסופי שבוע החיים שלי נראו אחרת לגמרי.
עם חברים היינו יוצאים לרכב על רולר בליידס ברחובות ניו יורק
והרבה בסנטרל פארק.
קיץ בעיר הוא חם ולח, כמעט טרופי.
מכנסיים קצרים, גופיות, הרבה זיעה וצחוק.
יום אחד החלקנו על הרולר בליידס חזרה מהפארק.
החלטנו לעצור במסעדה.
חיכינו לשולחן, אז ישבנו על המדרגות בכניסה לבניין ליד המסעדה.
ואז נעצרה מולנו לימוזינה שחורה.
החלון ירד לאט.
לרגע זה הרגיש קצת כמו סצנה מסרט.
בתוך הלימוזינה ישבו אנה ויורי – הבעלים של משרד הפרסום.
יורי קרא לי מתוך המכונית.
החלקתי אליו.
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל.
"מחכים לשולחן במסעדה", עניתי.
שניהם היו לבושים בשחור – אנה בשמלת מעצבים ויורי בטוקסידו עם עניבת פרפר.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי.
"לאירוע בקונסוליה", הוא אמר.
"פגישה עם שגרירים."
בעברו ברוסיה היה מפורסם מאוד כמגיש תכנית טלוויזיה.
בניו יורק היו לו קשרים עסקיים בינלאומיים וגם פוליטיים.
כמה חודשים לאחר מכן הגיע דצמבר, ומסיבת חג המולד של המשרד.
מסיבה מפוארת.
סוגרים מסעדה שלמה.
אוכל, מוזיקה, אלכוהול בלי הגבלה.
יורי והחברים הרוסים שלו אהבו לשתות – והם שתו הרבה.
באיזשהו שלב הוא חיבק אותי ואמר:
"אתה זוכר שפעם אחת אנה ואני ראינו אותך יושב כזה… מסכן ברחוב?"
לקח לי רגע להבין למה הוא מתכוון.
ואז נזכרתי.
אני על המדרגות, עם הרולר בליידס, מכנסיים קצרים וגופייה, מזיע בקיץ, מחכה לשולחן במסעדה.
"אתה יודע", הוא אמר לי,
"אתה בחור מאוד מוכשר.
מגיע לך הרבה יותר מזה.
הרבה יותר מלשבת על מדרגות ברחוב."
חייכתי ואמרתי לו:
"אתה צודק לחלוטין. מגיע לי הרבה יותר."
אבל כשאמרתי את זה – התכוונתי למשהו אחר לגמרי.
הוא חשב שמגיע לי טוקסידו במקום גופייה.
מעמד במקום מדרגות.
אני ידעתי שמגיע לי חיים
שבהם אני לא צריך חליפה – ובוודאי שלא טוקסידו.
שמגיע לי עבודה שמחוברת למה שאני מאמין בו,
לא רק למה שנראה טוב מבחוץ, אלא למה שמרגיש נכון מבפנים.
בדיעבד, אני רואה שזו הייתה אחת הנקודות שבהן משהו התחיל לזוז.
שנים אחרי זה, הדרך שלי הובילה אותי לעולם אחר לגמרי –
עולם של טיפול, נוכחות ועבודה עם אנשים.
בתמונה: נסיעת עבודה לאטלנטיק סיטי, להופעה של הדיווה הרוסייה אלה פוגצ'ובה – הופעה שלקוח גדול של המשרד נתן לה חסות.
מצליחים לזהות אותי?
