מאין אתה בארץ?

סיפור על מנהלת שהייתה פעם בייביסיטרית, ועל יד שמנפנפת בחפיסת מלבורו אדום מול אודיטוריום מלא תלמידים

לפני שנים, כשגרתי בניו יורק, הזמינו אותי להעביר פעילות בבית ספר.

אני מגיע, ובכניסה אומרים לי:
"מנהלת בית הספר רוצה לפגוש אותך לפני שאתה נפגש עם התלמידים."

זה היה בית ספר יהודי דתי.
אני נכנס לחדר.

היא מרימה אליי מבט, ומסתבר שהיא ישראלית.
ואז היא שואלת בעברית של פעם, קצת רשמית, של מורות:

"מאין אתה בארץ?"

למרות שגרתי בפתח תקווה רק עד גיל שבע, משהו בשאלה הזאת גורם לי להשיב עניינית, כמעט בטקסיות, מהמקום שבו נולדתי.

"מפתח תקווה", אני משיב.

"גם אני מפתח תקווה. איפה בפתח תקווה?"

גרתי ברחוב סלומון, רחוב קטן ולא מאוד מוכר. לא הייתי בטוח שהיא תדע מה זה סלומון. רוטשילד, לעומת זאת, רחוב גדול ומוכר בעיר. לכן אמרתי:

"ליד רחוב רוטשילד."

"גם אני ליד רוטשילד. איפה ליד רוטשילד?"

כאן כבר הבנתי שאין דרך לעקוף את זה.

"ברחוב סלומון."

ובאותו רגע, עוד לפני שהיא אומרת משהו – אני כבר יודע.
יש תחושה כזאת בגוף.
שאנחנו לא רק מאותו רחוב.

"גם אני מסלומון", היא אומרת.

אני בולע רוק:
"סלומון 7."

היא מסתכלת עליי.

"גם אני מסלומון 7."

ואז מתגלה שהיא הבת של הרבנית קרובקה, שגרה בקומה הראשונה של הבניין.
המנהלת שעומדת מולי בניו יורק – היא אותה נערה מהקומה הראשונה,
שהייתה הבייביסיטר שלי.

שנים אחר כך אני מגיע להעביר פעילות בבית ספר בארץ.

ושוב אומרים לי:
"המנהלת רוצה לפגוש אותך לפני."

מכוונים אותי לחדר.
אני פותח את הדלת.

החדר כולו מלא עשן.
מורות יושבות שם עם המנהלת בתוך הענן האפור הזה,
וזה מרגיש יותר כמו מועדון פוקר מאשר חדר מורים.

אפלולי. כבד.
ומבעד לעשן נשמע קול צרוד:

"אני המנהלת."

זה היה חדר העישון של המורים.

היא יוצאת איתי לאודיטוריום, עולה לבמה,
מנפנפת ביד לעבר התלמידים – אזהרה ברורה להתנהג יפה.
ובתוך כף היד חפיסת מלבורו אדום,
מהימים שבהם לחפיסות היו צבעים ולוגואים,
ולא שחור לבן אחיד כמו היום.

"תלמידים, יש לנו כאן מרצה אורח היום.
כולם להתנהג יפה."

הנפנוף נמשך גם בזמן הדיבור.

יש רגעים שבהם החינוך והמציאות עומדים זה לצד זה על אותה במה.

שתי מנהלות.
שתיהן ביקשו לפגוש אותי לפני שאפגוש את התלמידים.

אחת החזירה אותי לרחוב סלמון 7.
השנייה שלחה אותי לאודיטוריום דרך ענן עשן.

ובשני המקרים נזכרתי –
התפקידים משתנים.
מאחורי כל תפקיד יש סיפור.
ומאחורי כל מרצה – עדיין עומד ילד.